עץ הפילפלון הנדיב
- אוסי בנימין
- לפני 14 דקות
- זמן קריאה 2 דקות
נולדתי בבאר שבע בשכונת ה' לדוגמא. שכונת משעולים מדברית, ללא כניסת מכוניות. רצף בתי קרקע קטנים בבניה טורית והבנה אקלימית.
קירות בלוק חשוף גבוהים חילקו בין חצרות הבתים והרחוב. לא הרגשנו את החום והרוח המדברית.
בחזית הבית נטעו הורי עץ פלפלון. העץ גדל במהרה וענפיו עלו מעל קיר הלבנים ומעל המשעול. בשעות הצהריים היה עץ הפלפלון היחיד שהצל וקירר את שביל ההליכה הבוהק.
אני זוכרת כמה הטיפוס על העץ היה קל. בין ענפי העץ נפלה לי השן הראשונה, הגזע הענפים והעלים המנשבים היו לאחיי ולי ולילדי המשעול לבית.
יום אחד, בסיום הלימודים בכיתה א, צעדנו חבורת ילדי המשעולים לשכונה. אט אט התפזרה החבורה הגדולה. בפניה האחרונה נכנסנו למשעול חרדון לכיוון הבתים ולרגע נדמה שטעינו. לא ראיתי את הבית שלי מרחוק. משהו השתנה. רצנו כולנו לתוך המשעול בתחושת אימה.
ענפי העץ וצמרתו לא נראו במרכז הרחוב, נכנסתי לחצר בבהלה, אדמה אדומה נותרה במקום. איש אחד שאני לא מכירה עמד שם, לא הרים אליי את מבטו, אסף את שאריות העלים עם מגרפה והלך. אני זוכרת תחושת בהלה, שלי ושל שאר הילדים, צעקות והתרוצצות ושאלות, מה, מה, למה.
אימהות יצאו מהבתים ומשכו כל ילד משתולל לביתו, ברקע נשמעו ההסברים: "העץ הזה יכול להיות מאוד מסוכן", "ואם יום אחד היה מרים לנו את הבית" , "לא היתה ברירה, עץ גדול יכול לגדול עוד ולהיות בעיה גדולה". שקט.
תוך דקות המשעול נותר בוהק בשיממונו ושקט. מרחוק ראיתי בקצה הדרך את גזע העץ.
רצתי אל הגזע בכוונה מלאה להחזירו, לטמון אותו שוב באדמה. דחפתי את הגזע בכל כוחותיי ימינה ושמאלה עד שהיה שכוב במרכז הדרך. ואז גלגלתי אותו בעמל רב עד שער ביתי. הגזע לא עבר בפתח השער הקטן, איני יכולה להרימו לבד
נכנסתי בשקט. שעת מנוחת הצהריים.
ביקשתי מאימי עזרה להכניס את העץ לחצר ולהעמיד אותו בחזרה באדמה. אמא הביטה בי, ידי חבולות ובגדיי מכוסים גזרי עץ ואדמה וענתה: "גזע העץ מת ולא יגדל יותר".
במועקה גדולה חזרתי אל הגזע המדמם. דחפתי וגלגלתי אותו בשארית כוחותיי לצד הקיר וישבתי עליו. העץ יישאר כאן, חשבתי לי, יהיה לנו ספסל וכל הילדים יוכלו לשבת עליו. הילדים התחילו לצאת שוב למשעול ובאו לשבת על הספסל. האבות שעברו לידינו אמרו "תעזבו את הגזע, יפנו אותו מחר.
זה שלנו", עניתי, "הם לא יכולים לקחת. עכשיו זה ספסל וכולם ישבו עליו".
ניסינו להיזכר במילה שלמדנו בכיתה, "פרטי, פרטי" צעק ילד אחד. אני שמרתי על הגזע חזק חזק בכפות ידי. שאר הילדים יצאו בריצה וקריאות לחפש גיר. כתבתי על הקיר ספסל פרטי. התיישבנו שוב נחושים על הגזע, נשענים על הקיר וזקופים, חיכינו לאישור שלא הגיע.
התחיל להחשיך, אבא אחד עייף עבר לידינו מוטרד ואמר "המשעול לא של אף אחד, אי אפשר להשאיר בו חפץ פרטי", והלך.
בעמל רב מחקנו את המילה פרטי מהקיר וכתבנו ספסל ציבורי, התיישבנו בכבדות על הגזע בתחושת תבוסה.
החושך התגבר, אימהות ואבות עברו ואספו את הילדים לארוחת ערב ושינה
אמא הכניסה אותי לאמבטיה, הוציאה את קליפות העץ מתלתליי ומרחה את כפות ידיי בקרם מיוחד.
כשחזרתי למחרת מבית הספר העץ המת שלי לא היה במשעול.
המילים הכתובות והמחוקות על הקיר, הלכו ודהו, והזכירו לזמן מה, שפעם היה כאן עץ יחיד וגדול וענפיו היו נוחים לטיפוס, תחתיו היה צל קריר ובסביבתו הייתה רוח נעימה מאוד.
הסיפור התפרסם לראשונה ב זמן ישראל כהקדמה למאמר בנושא כריתת העצים העודפת והפוגענית.
קישורים למאמר המלא:
תגובות