למרגלות התאנה הזקנה במרכז החצר, לפני כמעט 100 שנה, ישבה סבתא שלי ובכתה.
אישה צעירה ויפה ממשפחה מכובדת. בוכה בשקט ולוחשת באזני התאנה. למה שלחנו אותו, רק בן 13, מה יש שם בישראל, אני שומעת כל יום צרה, היום יורים מחר מחלה, מי ישמור עליו מי יטפל, ילד חכם ויפה, איך יתקדם.
ולמשך זמן, רכנה התאנה הזקנה ככל יכולתה וחיבקה את האם הבוכה, עד שחדלה.
אחר כך באה והלכה המלחמה הגדולה, ועכשיו רוקדים בכיכר 'הכריזו מדינת ישראל'. ובאיחור של 20 שנה ההבטחה התקיימה. והם עולים בעקבותיו לישראל.
בעניים זוהרות וטנדר צבאי הוא אוסף אותם מבת גלים, וריח הפרדסים משכר ונוף המטעים מלווים אותם כל הדרך לראשון לציון ולא מרמזים על הבאות. תמיד מלחמה, אין אוכל, למה צועקים, משפחה וחגים. קונצרט, מלחמה. נכדים, חגים ושוב מלחמה, תמיד מלחמה.
רק אחרי 20 שנה, היא תרגיש שוב בבית. מעל גן המושבה בדירה קטנה ומרפסת מול בית העירייה.
יום ביומו ימתין לה בגן העץ הקשיש, ירכון לעברה ויקשיב. איך קברו אותו כמו ראש עיר, ושוב היא שואלת למה יצא שוב. למה לא מספיק. אפילו לא התחתן, מה זה ביטחון ישראל, מי זה בטחון ישראל. למה לא בטחון הילד שלה. למה אסור לדבר, למה עד עכשיו אף אחד לא בא. איך התעלפה בלוויה, ילד חכם ויפה היה בנה.
והעץ הקשיש מקשיב ומכיל את כאב אובדנה עד מותה.
23.1.2024 הלילה נהרגו 21 חיילים בעזה
עוד ועוד מעגלי אובדן וכאב
הריח אחר. הפרדסים נכחדו. עוד שורת קברים נחפרה. אין עצים קשישים. תמיד מלחמה.
לזכרם של ניסים בנימין ז"ל וסבתא שולמית בנימין ז"ל
ניסים בנימין נהרג בפעילות המוסד בצרפת אוקטובר 1965
